חגית שני - שאלות ותשובות בנושא אימון ילדים ונוער

התפרצויות זעם של ילדים הן מהמצבים המאתגרים ביותר עבור הורים. רגע אחד הילד נכנס הביתה, וברגע הבא יש צעקות, טריקות דלתות או בכי גדול. הנטייה הטבעית שלנו היא לעצור את ההתנהגות, להרגיע מהר, או אולי אפילו לכעוס על הילד ששוב מתפרץ. אז לפני הכול חשוב לזכור שכעס הוא רגש לגיטימי. הוא לא הבעיה. הוא סימן לכך שמשהו בפנים לא טוב לילד.

רוב הילדים יודעים להביע כעס, אבל מתקשים להביע את מה שנמצא מתחתיו. לעיתים זה פחד, תסכול, עלבון, אכזבה או תחושת חוסר אונים. אלו רגשות מורכבים שילדים עדיין לא תמיד יודעים לזהות, ובוודאי שלא לתת להם שם. לכן הכעס הופך לשפה הזמינה ביותר עבורם. התפקיד שלנו הוא לא לבטל את הכעס, אלא לעזור לילד לפענח מה הוא מנסה לומר דרכו.

חשוב להוסיף שהתפרצויות זעם נפוצות במיוחד אצל ילדים עם הפרעת קשב וריכוז. לא משום שהם “קשים יותר” או “לא מחונכים”, אלא בגלל האופן שבו מערכת הוויסות שלהם פועלת. ילדים עם הפרעת קשב חווים רגשות בעוצמה גבוהה יותר, מתקשים לעיתים לעצור, לעכב תגובה או לווסת את עצמם ברגעי עומס. אם עבר עליהם יום לימודים עמוס בגירויים, דרישות ותסכולים מצטברים, יום כזה יכול להסתיים בהתפרצות דווקא במקום הבטוח שהוא הבית. הקושי בארגון רגשי ובהתמודדות עם תסכול גורם לכך שהכעס מתפרץ לפני שיש להם אפשרות להבין מה הם מרגישים או לבקש עזרה. דווקא בגלל זה הם זקוקים מאיתנו ההורים לפחות ביקורת ויותר הכוונה, ליותר תרגול של זיהוי רגשות והכנה למצבים מאתגרים.

כשהילד נמצא בסערה רגשית, הוא לא פנוי לשיחה או ללמידה. קודם כל צריך לעזור לו להירגע ולהרגיש בטוח. כדאי לשאול אותו מה הוא צריך. לפעמים זה חיבוק, לפעמים שקט, ולפעמים פשוט נוכחות רגועה שלא מנסה לתקן. רק אחרי שהסערה עברה, אפשר לשבת יחד, מתוך סקרנות ולא מתוך ביקורת, ולנסות להבין מה באמת קרה שם.

אחד הכלים שיכולים לעזור בתהליך הזה הוא ניהול יומן כעסים. חשוב להדגיש, זה לא יומן של ביקורת או האשמה, אלא יומן של למידה והבנה. ביומן כזה הילד מתבונן על עצמו כשהוא רגוע ושואל: מתי כעסתי? מה גרם לי לכעוס? מה הרגשתי לפני שהתפרצתי? מי היה שם ומה היה לי קשה במיוחד? דרך ההתבוננות הזו הילד לומד לזהות דפוסים חוזרים שמובילים אותו לאיבוד שליטה.

מתוך ההבנה הזו אפשר לעבור לשלב החשוב באמת, שהוא ההכנה לקראת הפעם הבאה. לא מתוך ציפייה שאף פעם אני לא אתפרץ יותר, אלא מתוך רצון ללמוד. ומתוך רצון שבפעם הבאה ההתפרצות תהיה אולי אפילו יותר מתונה, או שהכעס יעבור מהר יותר. יחד עם הילד אפשר לחשוב על הנקודות הבאות - אם אפגוש שוב מצב דומה, מה יוכל לעזור לי הפעם? איך אוכל לזהות מוקדם שהכעס עולה? ומה אוכל לעשות רגע לפני שאני “מאבד את זה”? לפעמים זה לבקש הפסקה, לפעמים להתרחק רגע, ולפעמים פשוט לשתף במה שקשה.

ויסות רגשי הוא מיומנות נרכשת. ילדים לא נולדים עם היכולת לנהל כעסים – הם לומדים אותה דרך קשר, שיח והתנסות. כשאנחנו מתייחסים להתפרצויות הזעם לא כאל בעיה שצריך לכבות, אלא כאל הזדמנות ללמידה ולהעמקה, אנחנו מעניקים לילד כלים שילוו אותו הרבה מעבר לרגע הזה.

מיומנויות חברתיות הן מיומנויות חיים חשובות – לא רק בבית הספר, אלא בכל סביבה שבה אנחנו נמצאים, כילדים וכמבוגרים.

העבודה על מיומנויות חברתיות מתחילה בהבנה שהן מתפתחות בהדרגה, ולכל ילד יש קצב, צורך וסגנון חברתי משלו. יש ילדים שזקוקים למעגל חברתי רחב, ואחרים שמרגישים טוב עם מעט חברים. יש מי שמתחברים בקלות כבר בגיל צעיר, ויש כאלה שפורחים חברתית רק בשלבים מאוחרים יותר. כל עוד הילד משדר שטוב לו והוא מתפקד רגשית, אין בכך בעיה.
חשוב בהקשר הזה לזכור שהילד לא צריך להיות “כמונו”, וגם אם לנו יש הרבה חברים ולו יש שלושה – זה לא מעיד שמשהו לא בסדר וכדאי להימנע מלהעביר לו תחושה שיש בעיה.
כאשר כן מתעוררים קשיים חברתיים, השלב הראשון הוא להבין איך הילד חווה את הסיטואציות החברתיות. מתי הקושי מופיע, מה קורה סביבו ומה המשמעות הרגשית של הקושי עבורו. חשוב לעזור לו לתמלל רגשות ומחשבות, ולשקף לו שאנחנו רואים, מבינים, ושזה לגיטימי להרגיש כך. אפשר לעבוד עם הילד על הבנת מצבים חברתיים – לעזור לו לבחון האם קיימות דרכים נוספות להתנהל בסיטואציה, או לפרש את הסיטואציה, את כוונת האחר או את התגובה האפשרית, ולחפש יחד פתרונות שמתאימים לו.
עבודה חשובה נוספת במקרה כזה היא חיזוק הכישורים החברתיים עצמם. לתת מקום וחיזוק למה שכבר קיים אצל הילד, ובמקביל לעזור לו לפתח מיומנויות שזקוקות לחיזוק. יש מגוון רחב של כישורים חברתיים שניתן לעבוד עליהם, ביניהם הקשבה, התבוננות, הבעת עניין, סבלנות, אמפתיה, יוזמה, יכולת לוותר ולהתפשר, שמירה על גבולות, שימוש בשפת גוף מותאמת והבנה של נורמות חברתיות.
גם לאחר עבודה על הכישורים, אם עדיין קיימת תחושה שהילד עדיין חווה קושי בסביבה החברתית הקיימת, כדאי לאפשר לו הזדמנויות חברתיות נוספות ולא להסתפק רק במסגרת בית הספר. חוגים, תנועת נוער, או מפגשים יזומים עם ילדים אחרים יכולים להוות קרקע נעימה ובטוחה לפיתוח היכולת ליצירת קשרים – כמובן בהתאם לרצונות של הילד ולמה שנכון עבורו.
חשוב להבין שקשיים חברתיים יכולים לנבוע ממגוון גורמים, כמו דימוי עצמי נמוך, קושי בוויסות רגשי, קשיי שפה, הפרעות קשב, חוויות חיים ומשברים רגשיים. כאשר אנחנו שמים לב שהקשיים מתמשכים, פוגעים בתפקוד הרגשי או הלימודי ומלווים בהימנעות, הסתגרות, ריבוי קונפליקטים או מצוקה רגשית – מומלץ לפנות לייעוץ מקצועי.

בסופו של דבר, עבודה על מיומנויות חברתיות היא תהליך הדרגתי, המבוסס על חיזוק הילד, ליווי רגשי, תרגול מותאם ובעיקר אמון ביכולת שלו להתפתח, ללמוד ולמצוא את מקומו החברתי.

מעבר לחטיבה או לתיכון או בעצם כל מעבר לסביבה חדשה, הוא אירוע מאתגר ומלחיץ. לא רק עבור הילדים, אלא גם עבורנו המבוגרים. מספיק להיזכר איך אנחנו מרגישים ביום הראשון בעבודה חדשה.
בהקשר הזה חשוב לשקף לילד שגם מבוגרים נלחצים לפעמים, בטח מול שינויים גדולים, ושהתחושות שלו הן נורמליות ואין בהן שום דבר “לא בסדר”. במקביל, התפקיד שלנו כהורים הוא לעזור לו לראות את החוזקות והיכולות שלו, כדי שייכנס למסגרת החדשה מתוך אמון בעצמו ובכוחות שלו.
לא פחות חשוב לשים לב שגם לנו כהורים יש חששות: האם יהיה לו טוב? האם הוא יסתדר חברתית? האם יתנהגו אליו יפה? החששות האלו טבעיים לגמרי, במיוחד על רקע סיפורים ופרסומים שאנחנו נחשפים אליהם. אבל כשהדאגה שלנו מנהלת אותנו, הילד קולט את זה, גם אם הדבר לא נאמר במפורש.
העברת פחדים כאלה עלולה להביא לשני דברים שפחות טובים לילד.
ראשית, זה עלול להביא לפגיעה באמון שלו בעצמו, כי אם ההורים לא בטוחים שהוא יסתדר, אולי גם הוא לא יאמין ביכולת שלו.
שנית, הילד עלול לבחור לא לשתף אותנו בקשיים, מתוך רצון “לא להדאיג” או להכביד עלינו.
לכן, כשהילד עובר לחטיבה, לתיכון או לכל מסגרת חדשה, חשוב לחזק אותו, להאיר את החוזקות שלו, לשדר לו שאנחנו כאן בשבילו לכל מה שיצטרך, ובעיקר לסמוך עליו שהוא ידע להתמודד. ההתמודדויות האלו (כמובן כל עוד לא מדובר במצבי קיצון כמו חרמות) הן חלק מתהליך צמיחה ולמידה משמעותי עבורו.
בהקשר הזה חשוב לזכור שגם אם עולות התמודדויות בדרך, התפקיד שלנו כהורים הוא קודם כל להיות שם בשביל הילד, להקשיב, לתמוך, לחזק, ולעיתים גם לחשוב יחד איתו איך אפשר להגיב או להתנהל במצבים מסוימים. לצד זה, לא תמיד נכון למהר ולקחת את ההתמודדות לידיים שלנו. הרבה פעמים נכון לתת לילד מרחב לנסות להתמודד בעצמו, כשאנחנו נמצאים ברקע כעוגן בטוח וזמין.
מדובר כבר בילדים גדולים, וההתנסויות האלו – גם כשלא הכול מסתדר מיד – הן חלק חשוב מתהליך הגדילה וההתבגרות. כמובן שכל זה נכון כל עוד לא מדובר במקרי קיצון, כמו חרם או פגיעה מתמשכת, שבהם נדרשת מעורבות הורית ברורה ומיידית.