חגית שני - שאלות ותשובות בנושא אימון רגשי

בני אדם הם אולי היצור היחיד שממשיך להעניש את עצמו גם הרבה אחרי שהעונש כבר נגמר.

עשינו טעות? אמרנו משהו שלא היינו צריכים? פספסנו? נכשלנו?

האירוע עצמו נגמר – אבל בראש הוא ממשיך לרוץ בלופים. ״איך טעיתי ככה״, ״איזו פאדיחה״, ״אני לא שווה״, ״שוב הוכחתי לעצמי שאני לא מספיק טובה״

אני פוגשת את זה המון בקליניקה.
ההלקאה העצמית הזו לא נשארת רק ברמת המחשבה אלא היא מחלחלת לביטחון העצמי, לערך העצמי, ולתחושה הכללית שלנו כלפי עצמנו.
ובעיקר כשזה דפוס שחוזר על עצמו. יש אנשים שמחמירים עם עצמם הרבה יותר ממה שהיו מחמירים עם כל אדם אחר.
הרבה יותר.

ועל זה יש לי שני דברים חשובים להגיד:

הדבר הראשון, גם אם טעית, גם אם זה לא נעים, גם אם זו פאדיחה ואפילו אם זו באמת הייתה האחריות שלך, הלקאה עצמית אינסופית לא מביאה שום תועלת. היא לא מקדמת אותנו לשום מקום יותר נכון ויותר טוב.

במקום לשאול ״למה אני כזאת גרועה״, הרבה יותר מועיל לשאול האם יכולתי לעשות משהו אחרת?
אם התשובה על זה חיובית ובאמת יכולתי לעשות משהו אחרת, אני אשאל את עצמי מה הייתי עושה אחרת בפעם הבאה במצב דומה? וכך ללמוד לפעם הבאה.
ואם התשובה על זה שלילית ועשיתי את הכי טוב שיכולתי באותו רגע, עם הכלים, הידע והמצב הרגשי שהיו לי, אז באמת שאין כאן על מה להעניש. כי עשיתי הכי טוב שיכולתי. נקודה.

והדבר השני, תעצרו רגע ותחשבו.
אם זו לא הייתה אתם שעשיתם את הטעות, אלא חבר טוב שלכם, האם הייתם יורדים עליו בלי הפסקה? אומרים לו כמה הוא גרוע, לא שווה, ואיך זה תמיד קורה לו? או שהייתם אומרים לו ״זה קורה״, ״כולם טועים״, ״אפשר ללמוד מזה ולהמשיך הלאה״?

אני מאמינה שהייתם מפגינים כלפיו חמלה ומסבירים לו שזה קורה.
אז תהיו אתם החבר הזה עבור עצמכם.
עם קצת יותר חמלה, קצת פחות שיפוט, והרבה יותר אנושיות.